How Many Years Were the Israelites in Egypt?

שלשים שנה וארבע מאות שנה – בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקיים (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כרחך, שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, שנאמר (בראשית לה כז) אשר גר שם אברהם ויצחק, ואומר (שמות ו ד) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע. וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך:

See Exod 6:18, 20; see also Num 26:58–59.

See Seder Olam Rabbah (ch. 3), that even if one were to add the full life span of Kohath (133 – see Exod 6:18) with that of his son Amram (137 – see Exod 6:20), together with the age of his grandson Moses at the time of the exodus (80 – see Exod 7:7) sequentially, i.e., without any overlap between the three figures, this would only come to a total of 350 years. Cassuto attempts to square the 430 years of Exod 12:40 with the life spans given in Exod 6–7 for Levi, Kohath, Amram, and Aaron, but only by treating the figures sequentially and by arbitrarily lopping off precisely 60 years for the period of time that Levi and Kohath were not yet in Egypt. See U. Cassuto, A Commentary on the Book of Exodus (English translation; Jerusalem: Magnes Press, 1967), pp. 86–87.

See Exod 6:23 and Numbers 1:7; 3:3; 7:12

ומושב בני ישראל ואבתם אשר ישבו בארץ כנען ובארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה

“ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה” – זה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך

This point is brought out clearly in the rabbinic treatise Seder Olam Rabbah chapter 3, followed by Rashi to Gen 15:13

סדר עולם רבה - נאמר לאברהם אבינו בין הבתרים ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו’. ואי זה זרע? זה יצחק, שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע.

רש”י בראשית פרק טו פסוק יג - בארץ לא להם – לא נאמר בארץ מצרים אלא בארץ לא להם, ומשנולד יצחק (להלן כא לד) ויגר אברהם וגו’, וביצחק (שם כו ג) גור בארץ הזאת, (תהלים קה כג) ויעקב גר בארץ חם, (בראשית מז ד) לגור בארץ באנו:

For details, see David Blumenthal’s TABS article, “The Rabbinic Chronology of Lech Lecha.”

Gen 39:17; 41:57; Exod 12:15; Isaiah 2:20; Hosea 8:2, etc.

Cf. Bereshit Rabbah 91:2, which takes Jacob’s words רדו שמה in Gen 42:2 as alluding through gematria to the eventual length of his offspring’s stay in Egypt (resh = 200, plusdalet = 4, plus vav = 6).

The term first appears in the context of Jacob’s sons going down to Egypt during the extended famine in order to purchase food (Gen 42:5).

An unusually extended period of actual exile under oppressive conditions would also best account for the threatening imagery of the vulture in v. 11 there as well as the great darkness and fear that seizes Abram in v. 12.

וירד העיט על-הפגרים וישב אתם אברם. ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על-אברם והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו

ודור רביעי ישובו הנה כי לא-שלם עון האמרי עד-הנה

Accordingly, then, each generation would be seen as encompassing 100 years – see Rashbam and Hizkuni ad loc, who, along with Ramban, also see an allusion here to the principle enunciated in Exod 20:5 – פקד עון אבת על-בנים על-שלשים ועל-רבעים לשנאי – in the sense that four generations of sinful Amorites will be punished until they are eliminated.

E. A. Speiser, Genesis: Introduction, Translation, and Notes (Anchor Bible, vol. 1); Garden City, N.Y.: Doubleday, 1964, p. 113.

For details, see Baruch Halpern, “The Exodus and the Israelite Historians,” Eretz-Israelvol. 24 (Abraham Malamat Volume); Jerusalem: The Israel Exploration Society, 1993, pp. 89*–96*.

Thus, the phenomena of Asiatics migrating to Egypt in time of famine and groups of slaves escaping from Egypt are attested to in various and sundry periods of Egyptian history. On the fusing of memories from various periods of Egyptian history in the Exodus tradition, see especially William H. C. Propp, Exodus 19–40: A New Translation with Introduction and Commentary (Anchor Bible, vol. 2A; New York: Doubleday, 2006), pp. 741–744.

See Jeremy Hughes, Secrets of the Times: Myth and History in Biblical Chronology(JSOTSupp 66; Sheffield: Sheffield Academic Press, 1990), p. 2.

With regard to the specific function of the 430 year figure in Exod 12:40, Propp cites the suggestion made by Dillmann in the latter’s 1880 commentary to Exodus, that Exod 12:40 may be expressing the idea that the Israelite stay in Egypt was exactly twice as long as the period of the patriarchs’ sojourns in Canaan, which as we saw above, with reference to the Septuagint and the Samaritan Pentateuch, totaled 215 years. See William H. C. Propp, Exodus 1–18: A New Translation with Introduction and Commentary (Anchor Bible, vol. 2); New York: Doubleday, 1999, p. 415.

ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני-ישראל מארץ-מצרים בשנה הרביעית בחדש זו הוא החדש השני למלך שלמה על-ישראל ויבן הבית לה’

Indeed, the 480 years of 1 Kgs 6:1, perhaps the most famous link in this chain, itself expresses a multiple of 60, although the significance of the 480 figure has often been understood, following Wellhausen, as representing a schematic assignment of 40 years for each of the 12 high priests listed in 1 Chr 5:29–36 as having served between the period of the exodus and Solomon’s temple (40 times 12 equaling 480). See Mordechai Cogan, 1 Kings: A New Translation with Introduction and Commentary (Anchor Bible, vol. 10); New York: Doubleday, 2001, p. 236. Although Azariah son of Yohanan, who is named in 1 Chr 5:36 as being the priest who served in Solomon’s temple, is separated from Aaron by 14 generations rather than 12, the distinction most likely belongs to Azariah son of Ahimaaz mentioned in v. 35 there, since Ahimaaz’s father Zadok is known to have been contemporary with David (2 Sam 8:17; 15:27). Indeed in 1 Kgs 4:2, Azariah ben Zadok is listed as Solomon’s priest (the verse seems to tie Azariah to his more famous grandfather, rather than to his actual father Ahimaaz).

See U. Cassuto, A Commentary on the Book of Genesis (English translation); Jerusalem: Magnes Press, 1961 and 1964, vol. 1, pp. 258–262 and vol. 2, pp. 252–258; Lloyd R. Bailey, “Biblical Math as Heilsgeschichte?,” in Richard D. Weis and David M. Carr (eds.), A Gift of God in Due Season: Essays on Scripture and Community in Honor of James A. Sanders(JSOTSupp 225); Sheffield: Sheffield Academic Press, 1996, pp. 84–102. The number 60 and its multiples, particularly 12, probably attracted the attention of the ancients due to their astronomical significance.

1 Kgs 8:3–4, 6–8, 10–11 as well bear the hallmarks of priestly writing; see Hughes,Secrets of the Times (above, n. 18), pp. 32–33.

These latter notices evidently stemmed from what is referred to in scholarship as the Deuteronomistic school, i.e. the group that was active from the seventh century through the Babylonian exile in editing various sections of the Former Prophets books (and the book of Jeremiah) in the spirit of Deuteronomy. Already Spinoza in chapter 9 of his Theologico-Political Treatise dealt at length with the discrepancy between 1 Kgs 6:1 and the scattered chronological notices in the books of Judges and Samuel.

For a list of such instances in Rashi’s commentary, see Ezra Zion Melammed, Bible Commentators (2nd ed.), Jerusalem: Magnes Press, 1978, vol. 1, p. 423 [Hebrew].

The same idea underlies the Rabbinic comment on Isa 60:22 – אני ה’ בעתה אחישנה – which b. Sanhedrin 98a interprets as meaning זכו – אחישנה. לא זכו – בעתה